Categories
אומן

אחים או עכברושים?

"אתם לא מדברים בגרמניה עברית, שלא תעיזו. או רוסית או אנגלית. לא יודעת איך, תסתדרו ביניכם. עברית זה מסוכן, מסוכן מאוד, אני לא צריכה לספר לך". היא היתה כל כך נחושה, חברתי היקרה, שפחד חזק החל לקונן בליבי. פתאום נסיעה שכל כך רצינו, כל כך תכננו, כל כך ציפינו הפסיקה להיות כזו. איך קרה לנו שלאט לאט המדינה שכל כך הרגישה צורך לפצות את היהודים על מעשי העבר, שילמה הון, הפכה שוב למדינה מסוכנת ליהודים?

כל הכותרות אחרונות, עלו בראשי, כל כך רציתי להתעלם, למחוק. זה רחוק, זה לא נוגע לי, "לי זה לא יקרה". פתאום זה התקרב אלי בצעדי ענק. שוב אני צריכה להסתיר את היהדות שלי, לפחד שיגלו מי אני, להוציא את הרוסיה החוצה. שוב חזרתי שלושים שנה אחורה. לכל תופעות האנטישמיות של הילדות.

הלב פעם בחוזקה, אפילו כאב. האם "יזכה" שוב להרגיש שנויה, זרה, מיותרת? האם שוב "יזכה" לרעוד מפחד למראה צלבי קרס, כתבות נעצה. לא, לא, לנו זה לא יקרה. אנחנו נסעה, נסדר את כל העניינים, נהנה. נחזור בשלום.אני לא אפחד. "לי זה לא יקרה". הרי לפני שנה הכל היה רגוע. דיברנו עברית, דיברנו עם הידיים, צחקנו בקול רם. רק שנה עברה.

רק שנה עברה, אבל כמות תופעות של אנטישמיות בגרמניה הנאורה גדלו וכמו כדור שלג, כמעט לא עובר שבוע מבלי שיקרה משהו ליהודי. אם זה היה רק גרמניה אפשר היה לעצום עיניים, להגיד טוב ההיסטוריה חוזרת, אבל הפעם יש את בני ברוך

רגע, רגע, היסטוריה כן חוזרת. והפעם יותר גרוע. הפעם לא נראה שימצאו הרבה מדינות, ראשי ממשלה, אנשים בכלל שיעמדו לצידנו, ינסו להציל. הפעם אם זה יקרה, אתם יודעים מה, אני אגיד את מה שאני מרגישה, כשזה קרה, אנחנו נשאר לבד לגמרי במערכה. וקשה לי להאמין שנשרוד. אמא'לה, לאיזה עולם ילדתי את הילדים שלי?!

האם יש עדיין מה לעשות? האם נוכל למנוע מההיסטוריה לחזור, האם נוכל לשנות את הגלגלים מסובבים אותנו במהרה לאסון?

תרשו לי לצוטט את האדם שאולי שנוא עלי ביותר, אבל נראה שהמילים שלו כל כך צודקות, כל כך נכונות, כל כך חודרות ישר ללב. אתם תסקלו אותי על זה, תזרקו עלי אבנים, תצעקו, תתעצבנו איך העזתי לצוטט אותו, אבל תנסו לקרוא בעיון רב, תנסו לקלוט את המסר, תנסו. "היהודים הם בהסכמה רק אם סכנה ממשית מאלצת אותם לעשות זאת, או שגזֵלה משותפת מפתה אותם לכך. כאשר שתי הסיבות אינן תקפות עוד, תופסות תכונותיהם האנוכיות המובהקות את מקומן, וכהרף-עין הופך העם המלוכד הזה ללהקת עכברושים, הנלחמים זה בזה עד זוב דם". (Adolf Hitler, Mein Kampf)

הסכנה היא ממשית, ממש ממשית, אז אולי שלב נסכים שהגיע הזמן להיות בהסכמה, בערבות, בהדדיות, בדאגה ואהבה זה לזה כמו שמלמדים בני ברוך. שנפסיק להיות עכברושים שנלחמים זה בזה בכל מקום אפשרי, בתור בסופר, בכבישים, בזירה הפוליטית, בבית. שנחזור להיות אחים. לפחות לנוכח הסכנה הממשית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *