שאול מהדיור המוגן

אבא בן שמונים בעוד רגע, אמא בת שבעים ושש! לאן הזמן ברח? מה זה אומר? הרי השנים שחולפות להן כהרף עין תקפות לכולנו, לא? מתבוננת בהוריי האהובים ובאמת מאושרת בשבילם. הם אינם נראים בני גילם. אבא לא מפסיק להתנדב בכל מיני מקומות, אוהב טבע מושבע, מטייל בכל הזדמנות שרק אפשר, אמא שונה בתכלית, אבל הם בהחלט צמד חמד, אחד משלים את השני והזוגיות שלהם היא בהחלט משהו חריג בנוף העכשווי. לראות את הוריי יחד זה קסם, באמת ! אהבה פורחת ביניהם, נראה שהיא רק משתבחת עם השנים, הם מכבדים אחד את השניה, הם חברים טובים ויודעים בהחלט מתי לשחרר ומתי ללחוץ ואיפה. אני מאחלת לכל אחד מאיתנו לזכות בזוגיות שכזו ולהזדקן כמה שאפשר וכמה שניתן יחד. אני חושבת על השנה האחרונה שעברנו, מסגר אחד לשני, איזה מזל היה להורי לעבור אותו ביחד ולא לבד והמחשבות לוקחות אותי לתקופה אחרת לגמרי בחיי, לפרויקט אישי שהיה לי בתור תיכוניסטית יחד עם ערן שיוביץ.

בגיל שש עשרה התנדבתי בדיור מוגן. נקשרתי במיוחד לאדם מקסים ששמו שאול. הוא היה בזמנו בגילו של אבא שלי כיום אך הוא נראה הרבה יותר מבוגר והיה לבדו לגמרי בעולם. אני זוכרת שהוא היה מחכה בהשתוקקות למפגשים השבועיים שלנו. הייתי מטיילת איתו טיולים קצרים בחצר הבניין, לא טיולים ארוכים זאת לא היתה המטרה, כל העניין היה להיות בחברתו, להקשיב, להתעניין. הוא בהחלט היה איש מרתק, עשיר בסיפורים ובניסיון חיים ואני הצעירה בת השש עשרה הייתי בולעת את דבריו בהשתוקקות. היינו מהלכים מסביב לבניין ולבסוף מתיישבים על ספסל קבוע ואני הייתי מקשיבה בפליאה לסיפורים המרתקים שלו. שאול היה צמא לחברה והוא תמיד התרגש מכך שמישהו רואה אותו, מקשיב לו ובעיקר נותן לו תשומת לב. דרך המפגשים עם שאול אני הבנתי כמה ההקשבה הזאת ראויה לכל אחד מאיתנו וכמה היא הכרחית לחיינו כמו מזון, מים, אוויר לנשימה, היא חלק מאיתנו, מזהותינו, מהרגשת השייכות שלנו בעולם, מהבריאות הפיזית והנפשית שלנו והבנתי שעם הגיל זהו לא דבר מובן מאליו לאדם לקבל אותה מהסובבים אותו. 

שאול היקר היה איש עם לב רחב מאוד שאיבד את כל משפחתו ונשאר בגפו. כשנשברו לו המשקפיים אמרתי לו שאסדר לו אותם ואחזיר לו בשבוע שלאחר מכן אך לא זכיתי להחזיר לו את המסגרת המתוקנת. שאול נפטר לפני שהספקתי להיפרד ממנו. אני זוכרת שהיה לי קשה מאוד לקבל את העובדה שהוא עזב את עולמנו ללא אדם קרוב שמוקיר ואוהב אותו, עד היום אני נזכרת באיש החביב והחברותי הזה ומקווה שהוא הרגיש ולו במעט שהוא תפס פינה חמימה בליבי ושהוא כן היה חשוב למישהו בעולם…לי. 

כמה משמעותית לכולנו החברה, אנו יצורים חברותיים, צמאים לקשר, משתוקקים לתחושה שרואים ושומעים אותנו, שאנו משפיעים על אנשים אחרים והם עלינו, שהקיום שלנו השאיר איזשהו רושם על מישהו אחר, על הלב שלו. אני חושבת שהיום במיוחד, שנה לתוך וירוס הקורונה כשבעל כורחנו הסתגרנו איש איש בפינתו, למדנו להעריך באמת את הכח המופלא שטמון בביחד שלנו.