ערבות הדדית מוגדרת כאחריות של קהילה כלפי כל אחד מחבריה וכן של כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. בעוד שעמים רבים לאורך ההיסטוריה דאגו לקהילה שלהם, ביהדות מופיע כבר בספר מקרא המשפט, המאוד ידוע, שמצווה על כולנו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שמטיל על עם ישראל לקיים את המאמר "כל ישראל ערבים זה לזה". בעצם, זה נשמע בכלל לא רע, להגיע למצב שכולם דואגים לך, לא כך? העניין הוא שאת החלק של לדאוג לכולם באותה המידה בדרך כלל זוכה פחות לתשומת לב.
אז איך מקיימים ערבות הדדית בפועל לפי בני ברוך? איך המושג הזה יורד מהפוסטר על קירות בית הספר והופך למושג שהקהילה חייה אותו ומקיימת אותו הלכה למעשה? במאה ה-20 המוסד המוביל שפעל ברוח הערבות ההדדית היה הקואופרטיב – קבוצה של אנשים (או ישובים) שהתארגנו למען מטרה משותפת תוך שמירה על כל חברי הארגון. השיטה של הקואופרטיב עבדה בצורה יפה מאוד במשך הרבה שנים, אפשר להיזכר בלא מעט חברות וארגונים כאלו החל מהתחבורה הציבורית, דרך ייצור המזון ועד להלבשה והנעלה.
אלא שסוף המאה ה-20 בישר את סוף השיטה הזו כבסיס לערבות הדדית והתופעה של סיום פעילות הקואופרטיבים היא גורפת ומקיפה את כל התחומים. בארצות מסוימות, בעיקר ברית המועצות לשעבר, פעילות הקואופרטיבים גבתה מחיר כבד לפני שנסגרה ואילו בארץ רוב הקואופרטיבים פשוט עברו להיות חברה מסחרית לכל דבר כמו למשל חברת "תנובה". הסיבה למעבר הזה ברורה לכל מי שבגיל המתאים, בעבר המצב הכלכלי היה דחוק ונדרשנו להתחבר לצורך הישרדות ואילו היום כל אחד מנהל את הגלקסיה שלו לבד או לפחות נדמה לו שכך הוא עושה. הצורך בערבות הדדית לא נעלם ביחד עם הקואופרטיבים, אלא להיפך, הצורך מתעצם מיום ליום ואפשר לראות זאת פשוט על ידי צפייה בחדשות היומיות. הגיע הזמן למהפך חינוכי שבו החינוך לערבות הדדית יהיה מקיף ויכלול את כל האוכלוסיות. חינוך שבו ערבות הדדית תצמח באופן טבעי ונכון על ידי האזרחים, וכולנו נוכל לחיות ברווחה ובשגשוג.