אַיֶּכָּה אלוהי?

האדם נולד לעולם הזה כמשהו בודד ונפרד. כל עוד העובר בבטן אמו יש מן תחושה שאביו, אמו ואלוהיו יצרו צורה חדשה בתוך צורת האם. צורה שמתפתחת מהתמזגות של שני תאים שמישהו הפיח בהם נשמה יתרה, איזה כוח עליון שלא נתפס בשכל האדם אחראי למעשה המופלא. כל עוד העובר בבטן אמו הוא מחובר אל האם בחבל שדואג לכל צרכו באוטומט שבורא עולם יצר.

הנפרדות מתרחשת מרגע שהגיח לאוויר העולם כגוף נפרד מהאם. נדמה שבמעבר הזה בתעלת הלידה הצרה ניטעת ראשית תחושת הבדידות. מרגע שהוא ואמו כבר לא גוף אחד, מרגע שנשם נשימה ראשונה, האוטומט של המעבר מהאם אליו כבר לא קיים. כדי לקבל מזון שכל כך חיוני להתפתחותו עליו להתאמץ. זה כבר לא מוזרם אליו כל הזמן דרך צינור שהבריאה הפלאית יצרה. עליו להקיץ משנתו, להשמיע קולו ביבבה, לסמן לאמו, אני נזקק לך, ואז היא מתקרבת אליו, חולצת שד, מחבקת באהבה ומזינה בחלב ובחמימות גופה.

יש האומרים, כמו קבלה לעם, שהתינוק בתחילה מחובר לכל היש, רואה מסוף עולם ועד סופו. מחובר לְכָל שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ. בתהליך הלידה הוא הולך ומתרחק מאלוהיו, מזה שנפח בו נשמה. אינני יודעת מה בתהליך הלידה מעיד על ההמשך שיגיע בחייו של הרך הנולד, אם בכלל. יש האומרים שהכל צפוי והרשות נתונה. יש מי שיתרחק כל כך מהכח העליון וירגיש בדידות כל חייו ולא משנה עד כמה עטוף במשפחה עוטפת ואוהבת. הבדידות תמיד תהיה שורה עליו, ויש מי שיחיה בחברותא גם כשיהיה לגמרי לבד.

משהו מהזיכרון הלא מודע של הוא ואלוהיו בכפיפה אחת נשאר כטעם לא מודע כל חייו. תמיד יהיה בו געגוע לא מוסבר לאחד שהוא היה עם אביו, אמו ואלוהיו עוד לפני שירד לעולם. יתכן שכל חייו ירגיש שהוא צריך לקרוא בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב, ויתכן שהוא בכלל לא יוכל להצביע על סיבת הגעגוע שחש ויהיה בבדידות תמידית עצובה.  יתכן שיגדל, שיהיה לבד ירגיש תמיד במשהו שממלא אותו כל הזמן, לא ירגיש בדידות אף פעם, הוא ובוראו כאילו חד. יתכן שאפילו לא יחשוב על כך, לא ירגיש שיש איתו מישהו שמלווה אותו כל הזמן, פשוט ירגיש תמיד מוקף גם כשיהיה לגמרי לבד. יש מי שאף פעם לא יתהה ולא יבדוק את רגשותיו, יתנהל בחייו באוטומט. 

גם אל זה וגם אל זה קרוב בורא עולם, גם אלה וגם אלה הגיעו לעולם כדי לעשות עבודה ובבוא הימים כולם יתאחדו לאחד עם בוראם.