חינוך נכון להיום, במאה ה-21

אחד ממטרות הלימוד בבתי הספר הייתה עד לפני לא הרבה שנים – חינוך והקניית ערכים. היה זה אופייני לתקופה בה נציגי ונבחרי העם היוו דמות נערצת או לפחות מוערכת בעיני הציבור. גם המורים וגם התלמידים הרגישו אז ודאי שיש לאן לשאוף, ואת מי לחקות.

התקופה ההיא הלכה והתפוגגה, ונכון להיום, המצב הוא שקל יותר למצוא מחט בערימת שחת מאשר דמויות להערכה ולחיקוי בין ראשי המדינה, שריה, בקרב העומדים בראש מערכת הביטחון שלה, או בראש כל גוף משמעותי אחר. ההרגשה היא שכל אחד דואג לעצמו למרות תפקידו הרם, כאשר ניתן היה לצפות שהמכהן בו יהווה גם גם דוגמא אישית בהתנהלותו – לכלל הציבור. 

מכאן, שחינוך דרך מודל לחיקוי אינו קיים עוד. במצב כזה, לא יעלה על הדעת שמורה החיי בהוויה העכשווית יוכל להקנות ערכים לתלמידיו, שכן גם הוא לא "חף" מדאגה לעצמו במקום לתלמידיו. לא פחות גרוע מכך הוא המצב שכדי לשמר את סמכותו בקרב התלמידים הוא משתמש לעיתים בדרכים ששמות אותו באור לא חיובי בעיניהם. 

באופן פתאומי ומפתיע, השתנה מעמדו ותחומי סמכויותיו של המורה בבוקר אחד, עם הופעת הקורונה במחוזותינו והמעבר ללימוד בזום. אם היתה לאיזה מן המורים עדיין איזו שאיפה כמוסה להוות מודל לחיקוי ביחסו לתלמידיו כדי לחנך אותם לחיים ערכיים יותר, הרי שלא היה לה מקום עוד. מלבד העברת חומר לימוד, לא נצרך המורה לפעולה נוספת. 

 הרבה מינוסים נמצאו בלימוד זה דרך הזום כמו שנכתב ב- https://delight.co.il , במיוחד על ידי התלמידים. המרחק, חוסר המגע והקשר האנושיים וודאי תרמו לזה; השאלה היא, האם החינוך שהקנו המורים לתלמידים בכיתות בעידן הטרום קורונה, בו לא בטוח שהיוו דמות חינוכית, היה עדיף? האם לא נכון היה לברור את העובדים במערכת החינוך על פי אישיותם, התנהלותם וסולם הערכים שלהם? בהיותם אחראים למעשה על בניית הדור הבא, מן הראוי היה שמשרד החינוך יאמץ לעצמו את ברירת כוח האדם הראוי על פי תכונותיו והתנהגותו. בזה תלוי עתידנו ועתיד מדינתנו.