קפה טעמון במרכז העיר (ירושלים).
עלם נאה מאוד, ממש גבר, יושב עם כפייה על הראש מחופש למשעי. מולו יושבת בחורה תכולת עניים. שניהם דוממים.
נעתקו המילים.
אהבה ממבט ראשון.
הבחורה נחלצת ראשונה, פורמת את השתיקה הרועמת. שולחת יד, שמה פתק בידו של הבחור ואומרת: "זאת הכתובת שלי אנא בוא מחר ואכיר לך את אבי". הבחור מהנהן במבוכה ובחן, מניד ראשו כאומר כן.
הדממה לא מופרת, ההתרגשות גוברת.
יום המחרת, אחרי פורים. דפיקה בדלת. ענת ממהרת לפתוח אחרי שהודיעה לאב.
הדלת נפתחת, הבחור נכנס, עדיין מחופש. נגש לאב, לחץ את ידו ואמר: "שמי עבד זועבי ואני רוצה לשאת את ענת". ענת מבינה וגם האב, בכל זאת המבטא, וככה לא נראה נסיך יהודי, עם כל הכבוד הנדרש.
נישאו אחר כבוד, למרות שלא כל יום פורים לא הופרו הנדרים. את הסיפור סיפר לי עבד אחרי שנים.
פגשתי גבר משגע למטה באורבות. הייתי לבד בבית, ירדתי מיד, והלה לחץ לי את היד ואמר: "נעים מאוד, עבד".
אז מה אומר, אמלא את הפרטים.
כן, התרגשות. כל כך הרבה סיפורים, אישי היקר לא חסך.
חלפו שנים, אנחנו בכליל, עזבנו את ירושלים מזמן. לנו נולדו ארבע בנות, השנים חולפות והנה, פתאום, הוא ניצב לידי. כמעט התעלפתי, הבנתי מה ראתה בו אותה הבחורה.
למחרת באה ענת, עינים כחולות, מבט של ילדה תמימה. אכן, תמימה, זאת אי אפשר להכחיש. רופאה. גרים בנצרת. באו גם אמיר ואדם, הבנים.
הבנות שלי כמעט התעלפו. לכולנו זו היתה אהבה ממבט ראשון, חוגגים פסח ביחד פעם בנצרת ופעם בכליל. הפכנו חבורה מחוברת ומאז לא נפרדנו, כלומר, דרכינו כן, כי הילדים שלנו עזבו את הקן,
אבל הלב הלב הלב נשאר פתוח ואוהב כמו שמספרים לנו באתר http://humanitasprize.info/
זה הסיפור שלי האישי, נאסף לעוד אלפי סיפורים דומים לו, על אנשים שרוצים ויכולים להתחבר מעל ההבדלים. מי ייתן וירבו כמוהם, ונזכה להפוך,אחרי אלפיים שנות גלות ואינסוף מהומות, לארץ זבת חלב ודבש.